לפני כחודש נכחתי בכנס מקצועי שבו הרצאתה יעל ארד, זוכת המדליה האולימפית הראשונה של ישראל, ברצלונה 1992. נושא ההרצאה שלה היה: "כך נולד אלוף" - עקרונות מנצחים למצוינות והצלחה. יעל ארד, כיום אשת עסקים מצליחה, דיברה על עקרונות מתחום הספורט שניתן ליישם בעולם העסקים ובחיים האישיים. הרצאתה הייתה מרגשת, סוחפת ובעיקר מלאה בתובנות ובכלים ...מנצחים. מן הסתם.
משפט אחד שנאמר על ידה זכור לי במיוחד: "...אבל, לא נולדתי יעל ארד". היא לא נולדה מוכרת, מפורסמת, אלופה אולימפית. את ההצלחה וההישגים שלה היא לא קיבלה עם לידתה. היא בנתה אותם. בעבודה קשה, מאומצת, מפרכת, לא תמיד נעימה, בהרגלים שבנתה לעצמה תוך סימון מטרות אליהן התחייבה במלואה.
אה מה מה, כולנו מכירים את תמונתה המפורסמת במדי הג'ודו הלבנים מניפה זרועותיה מעלה לאות ניצחון. ברצלונה 2002. גאווה ישראלית אמיתית והישג אישי שלא יסולא בפז. את התמונה הזו כולנו מכירים והיא חרוטה בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אך מה שאנחנו לא יודעים ולא רואים זה את העבודה המפרכת, אימונים, פציעות, מחנות אימונים ועוד ועוד ועוד.
ולעתים, נוצר מיתוס כזה שהצלחה היא תכונה מולדת או שהיא שייכת אך ורק ל"מיוחדים", ל-"כישרוניים", ל- "מצליחנים". זה נכון שצריך כישרון וחוזקות, אך בבקשה שיקום האדם שאין לו שום כישרון או חוזקות. אין אדם כזה. בכולנו טמונים כישרונות ויכולות, שאנחנו אולי לא מכירים בהם, אך אין זה אומר שהם לא שם.
ובכל מקרה, אותה הצלחה, כפי שהטיבה לתאר אותה יעל ארד, היא לא התחנה הסופית, היעד, המטרה. היא לא שלב סופי בשרשרת. אלא היא הרגלים. הרגלי חשיבה והרגלי פעולה שלרוב נמצאים "בחושך" ללא הילה ופלאשים של מצלמות, אך הם הגישה וההרגלים שמביאים את אותו הישג שכולם רואים ושותפים לו.
אותה התנהלות אישית, עסקית או ארגונית. אותה תרבות. אותו הלך רוח שמקדם הישגים ותוצאות. זה לא קורה ביום אחד. זה לא תמיד קל, ועדיין זה נגיש לכולנו. בחיים הפרטיים, במקום העבודה, בעסק ובארגון. הרגלים נכונים, התמדה, נחישות ומחויבות הם מקורות ההצלחה ולא זכות השמורה ל"אנשים מיוחדים ומבורכים". הם מביאים עליהם את הברכה דרך החשיבה והפעולות שלהם.
הקושי שלנו לקבל את זה וליישם בחיינו, נובע לפעמים מעומס החיים וההיגררות לרוטינה ולשגרה. אנחנו כל כך עמוסים שאנחנו רוצים "פתרונות בזק". אנחנו רוצים תוצאות מיד. עכשיו. וגם עדיף ללא מאמץ, השקעה וכאב. הכי עדיף שזה ינחת לנו על הראש.
אבל חברים יקרים זה לא יקרה. גם יעל ארד לא נולדה יעל ארד. זכרו זאת.
משפט אחד שנאמר על ידה זכור לי במיוחד: "...אבל, לא נולדתי יעל ארד". היא לא נולדה מוכרת, מפורסמת, אלופה אולימפית. את ההצלחה וההישגים שלה היא לא קיבלה עם לידתה. היא בנתה אותם. בעבודה קשה, מאומצת, מפרכת, לא תמיד נעימה, בהרגלים שבנתה לעצמה תוך סימון מטרות אליהן התחייבה במלואה.
אה מה מה, כולנו מכירים את תמונתה המפורסמת במדי הג'ודו הלבנים מניפה זרועותיה מעלה לאות ניצחון. ברצלונה 2002. גאווה ישראלית אמיתית והישג אישי שלא יסולא בפז. את התמונה הזו כולנו מכירים והיא חרוטה בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אך מה שאנחנו לא יודעים ולא רואים זה את העבודה המפרכת, אימונים, פציעות, מחנות אימונים ועוד ועוד ועוד.
ולעתים, נוצר מיתוס כזה שהצלחה היא תכונה מולדת או שהיא שייכת אך ורק ל"מיוחדים", ל-"כישרוניים", ל- "מצליחנים". זה נכון שצריך כישרון וחוזקות, אך בבקשה שיקום האדם שאין לו שום כישרון או חוזקות. אין אדם כזה. בכולנו טמונים כישרונות ויכולות, שאנחנו אולי לא מכירים בהם, אך אין זה אומר שהם לא שם.
ובכל מקרה, אותה הצלחה, כפי שהטיבה לתאר אותה יעל ארד, היא לא התחנה הסופית, היעד, המטרה. היא לא שלב סופי בשרשרת. אלא היא הרגלים. הרגלי חשיבה והרגלי פעולה שלרוב נמצאים "בחושך" ללא הילה ופלאשים של מצלמות, אך הם הגישה וההרגלים שמביאים את אותו הישג שכולם רואים ושותפים לו.
אותה התנהלות אישית, עסקית או ארגונית. אותה תרבות. אותו הלך רוח שמקדם הישגים ותוצאות. זה לא קורה ביום אחד. זה לא תמיד קל, ועדיין זה נגיש לכולנו. בחיים הפרטיים, במקום העבודה, בעסק ובארגון. הרגלים נכונים, התמדה, נחישות ומחויבות הם מקורות ההצלחה ולא זכות השמורה ל"אנשים מיוחדים ומבורכים". הם מביאים עליהם את הברכה דרך החשיבה והפעולות שלהם.
הקושי שלנו לקבל את זה וליישם בחיינו, נובע לפעמים מעומס החיים וההיגררות לרוטינה ולשגרה. אנחנו כל כך עמוסים שאנחנו רוצים "פתרונות בזק". אנחנו רוצים תוצאות מיד. עכשיו. וגם עדיף ללא מאמץ, השקעה וכאב. הכי עדיף שזה ינחת לנו על הראש.
אבל חברים יקרים זה לא יקרה. גם יעל ארד לא נולדה יעל ארד. זכרו זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה