אוקטובר בקונספט בסימן השלמה - Acceptance
כיצד לפעול מתוך עוצמה ומיקוד?
כיצד להתנהל ברמות אנרגיה מקסימאליות.
בנסיעתי האחרונה לחו"ל, חל עיכוב, לא קטן, בלוח הזמנים של הטיסה חזרה. ממש לא מתאים לי. המשמעות, מבחינתי, היא עיכוב בהגעה הביתה, נהיגה בשעות העומס, ובקטנה - עוד כמה שעות שינה חסרות. ואם אאחר ביותר משלוש שעות, אצטרך לבטל את השתתפותי בסמינר אינטרנטי מקצועי שנקבע לאותו היום.
כפריקית של תכל'ס ותוצאות, תכנון, ניהול זמן וארגון הם מהצדדים החזקים שלי. ולכן הייתה לי תכנית מבעוד מועד. בתכנית, הכל היה מסודר פיקס. אני מגיעה בזמן, הילדים עדיין לא בבית, אני מניחה לכל אחד מהם את מתנתו על מיטתו ומתפנה להשלמת שעות שינה. לאחר מכן, מטפלת במיילים חשובים, ומסדרת, כלאחר כבוד, את הכבודה במקומה. כך מגיעה רעננה וערנית לסמינר האינטרנטי. מושלם. יש יותר טוב מזה?
אך התכניות השתנו ולא בגללי.
עכשיו, הייתה לי בחירה.
הבחירה לבחור את התגובה שלי.
ובמילותיו של ויקטור פרנקל: "היכולת לבחור את עמדתי במערכת נסיבות נתונה".
בתוך שכך, לא רק שחל עיכוב בטיסה, גם עוכבתי בכל נקודות הבדיקה האפשריות לאורך מסלול העלייה למטוס. משום מה, קהל גדול חולף על פניהם של אנשי הביטחון, ואת מי עוצרים? ניחשתם נכון, אותי. ואז שוב אותן שאלות, פשפוש קל בחפציי. דבר שהופך למביך יותר ויותר ככל שמתקדמים לכבש העלייה למטוס.
כנראה, שאני נראית חשודה...
וזה בדיוק העניין, אין לי מושג מדוע מתשאלים אותי!
וגם לא יכול להיות לי, כי כל דבר שאסיק יהיה בגדר השערה ופרשנות.
בסופו של דבר, הנחיתה בארץ התאחרה קלות - עיכוב של ארבע שעות. התכנית המקורית שלי תויגה כתכנית מושלמת אך .... ביצוע כושל. בבית, חיכו לי ילדיי ובן זוגי עם שלט "ברוכה הבאה" ועוגה מפונפנת שנרכשה מבעוד מועד (-כן, גם הוא מאורגן). ואני הייתי פנויה להתענג על זה. לראות את מה שיש בחיי ולהכיל את זה.
בכל מקרה, התקבלה החלטה שעם התיק האדום, לא טסים לחו"ל ....
נוסע אחר בטיסה, בחר להגיב לאותן הנסיבות בצורה אחרת. הוא רטן כבר בטרמינל, שוחח בנייד בקולי קולות תוך שהוא מסביר, מאשים ומאיים בתביעת חברת התעופה על העיכוב בלוח הזמנים. כל נותן שירות ואפילו קציני הביטחון זכו למקלחת צוננת.
ואז הוא התיישב, אדום כולו מחימה בוערת, מנגב את זיעתו. מתנשף בכבדות. כעוס, נע בין אגרסיב לפסיב-אגרסיב ו...צודק. תאמינו לי, מחזה לא נעים.
כמובן שאין לי מושג מה נסיבותיו של אותו נוסע ואת זה יש לציין.
ועדיין, הייתה כאן מערכת נסיבות נתונה שלא היה לו ולי שום השפעה עליה. זו עובדה!
והדבר האפקטיבי היחיד שניתן לעשות במקרים שכאלה זה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהפסיק להתווכח איתה. היינו, לחתום הסכם שלום עם המציאות.
***
לעתים אנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים בלהתווכח עם המציאות. בלא להסכים עם מה שקורה. בלהתנגד למה שקורה ולהתמקד ב- "כמה זה לא בסדר" או לא נוח לנו.
הדרך היעילה ביותר ללחץ ושחיקה, לפגיעה באפקטיביות שלנו ובעוצמה שלנו, היא להתווכח עם המציאות. עם מה שקורה, עם מה שקיים.
האמת היא, שיש קשת רחבה של תגובות, רגשות, הלכי רוח גם אם כרגע נדמה שאנו מסוגלים לאופן תגובה אחד. זהו ההרגל ההתנהגותי והמחשבתי שלנו, אך הרגלים ניתן לשנות.
נכון, זה לא קל, זה קשה.
אז מה?
ולטוס לחו"ל בלי התיק האדום, יש לכם מושג כמה קשה יהיה?! ובכל זאת...
ולכן, שאל את עצמך:
• היה ואקבל את המציאות כפי שהיא, בכל הנוגע לדברים/התרחשויות שלא בשליטתי, האם יועיל לי הדבר?
• במה יועיל לי?
• מה יהיו התוצאות של השלמה וקבלת המציאות כפי שהיא?
• על מה אם כן אוותר?
• מה ארוויח?
ואם בחישוב כולל הרווח יהיה גדול יותר מההפסד, הנה כבר הרווחתם.
לחתום הסכם שלום עם המציאות משמעו להפסיק לסבך את הפשוט. לקבל את העובדה שלא נוכל להשפיע על כל מה שקורה לנו, אך בהחלט נוכל להשפיע על התגובה שלנו לאירועים. למה שקורה.
וזה מתחיל ומסתכם בחתימת הסכם שלום עם המציאות.
בהפיכתנו לחתני פרס נובל לשלום בחיינו האישיים ו/או המקצועיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה