יציאת מצרים היא מהאירועים הגדולים והמשמעותיים שקרו לעם היהודי, לאחר שנים של עבדות פיסית ותרבותית, העם היהודי מתחבר לחופש ולחירות. הוא הופך לאותנטי ונאמן לטבעו, לצו מצפונו ומקיים את ייעודו.
זו החירות האמיתית – בחירה מתוך מקום אותנטי ושלם.
כינוי נוסף של חג הפסח הוא "חג האביב" המבטא את הרוח החדשה שבגאולה – התעוררות, נמרצות, פריחה והתחדשות.
אם-כן, מפליא שלמרות כל אלה צריך היה משה לשכנע את בני ישראל לצאת ממצרים!! מסתבר שבני ישראל לא ממש "קפצו על המציאה". וגם אז הקשה העם על משה בתלונותיו! מ-ו-ז-ר!
בתוך שכך, ארבעת הכוסות בליל הסדר מתחברות לארבעת הלשונות האקטיביות של הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". היינו, ה' הוא מחולל השינוי, לעומת הפסיביות של בני ישראל. נדמה, אם-כן, שהגאולה ניתנה לבני ישראל בחינם – צ'ופר.
אולם, היה תנאי. התנאי היה התמסרות מוחלטת. הליכה אחריו במדבר. בני ישראל היו צריכים להוכיח כי הם ראויים לגאולה. ולא רק ראויים כי אם לוקחים על עצמם תפקיד אקטיבי – הופכים לסוכני השינוי. ולסוכנים טובים. היו גם אתגרים בדרך שבדקו זאת. ממש "הישרדות – האיים הקריביים".
המסע האישי - יציאה לדרך חדשה
נדמה כי סיפור יציאת מצרים רלוונטי ביותר להיום ומלמד אותנו על המסע הפנימי של האדם אל עצמו ועל הפחד והקושי מפני שינוי ויציאה לדרך חדשה.
מסתבר שגם כשקשה מאוד (-עבדות) יש בידוע ובמוכר (אזור הנוחות) משהו שמשרה ביטחון ויציבות ולכן נתפס כעדיף על פני דרך השינוי - הלא ידוע והלא מוכר. כל שכן כאשר הצורך בשינוי הוא תולדה של נסיבות, אירועים, מהלכים שלא אתם בחרתם.
אולם, לדאבוננו, לא תמיד מתייחס האדם אל עצמו באופן המבטא אהבה וקבלה עצמית אלא, מבלי לשים- לב, בוחר בדרך העבדות. אנשים לפעמים כה מפחדים משינוי גם כשעצמותיהם בוערות מחוסר שביעות רצון ומחוסר נחת בחייהם.
האם אנו עבדים חופשיים?
הם הופכים לעבדים ברגע שהם מוכנים לחיות לפי מה שמקובל וראוי בעיני אחרים. לפי מה שפחות מפחיד אותם, לפי מה שפחות מאיים עליהם, מאתגר אותם או מערער להם את הסדר הישן. הרבה חופש וחירות אין בכך, ללא ספק.
האמת היא, שממש כמו בני ישראל, קל מאוד לפתח הרגלים ולשמר אותם. קל מאוד לפסוע באותה הדרך יום אחר יום. להפוך לעבדים של הזמן והשגרה, של אילוצים וצרכים, סדרי עדיפויות הנכפים עלינו וכד'. ואט אט אנו הופכים לרובוטים בחיינו המתנהלים בכוח האינרציה.
לעומת זאת, קשה מאוד לשבור שגרה - גם שגרה לא טובה. לשבור הרגלים קשה לא פחות מלשבור מצה לשני חלקים שווים. לפעמים זה ממש קשה.
ואכן, לעתים, בכוח ההרגל והאינרציה אנשים הולכים לעבודה שאינם אוהבים, ממשיכים במערכות יחסים שמזמן לא מספקות אותם, מקיימים קשרים שלא תורמים להם במאומה – פשוט מפני שהתרגלו. ויש גם כאלה שממשיכים לכעוס ולנטור טינה מבלי לזכור בכלל על מה?! הם פשוט ממשיכים ו...יום רודף יום.
קרוב לוודאי, שהנחת הבסיס שלהם היא שעדיף להישאר עם המוכר והידוע גם במחיר של להיות לכוד בו – עבד שלו. גם במחיר של העדפת בטחון על פני חופש...
אולם, רק מי שמעז לפרוץ, לצאת למדבר מתוך הכרה מלאה ומחויבות שהוא לא נשאר באותו המקום ואולי בלוויית מישהו (-אפילו מנהיג מגמגם!!), עשוי לפגוש את חייו במלוא הדרם ולהגיע לזקנה ללא חרטות כואבות. אלברט איינשטיין אמר פעם ש: "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע".
רגע, עוד לא נגמר...
וגם פה לא נגמרה המשימה האישית. כעת, עליו "להמשיך ולהגות בה יום וליל" כי דרך הצמיחה, ההגשמה וההתפתחות האישית לעולם אינה נגמרת. יש להמשיך ללמוד ולזכות בה כל פעם מחדש. יש לפתח כל פעם מחדש אומץ ותעוזה ומחויבות לשיפור אישי.
אני מזמינה אתכם להאמין בכם, להפוך לחבר הכי טוב שלכם ולשגריר הכי מצוין של עצמכם. אין כל תועלת בהדגשת "מה אני לא?!". אין כל תועלת בהדגשת פחדים וחששות או באמירות מקטינות וחסרות אמונה עצמית. זוהי לא גישה של מצליחים. מנהיגים.
אתם בהחלט יכולים להיות מודעים אליהם, אך לא לתת להם לנהל את חייכם. לא להיעצר ברגש או בפחדים, אלא להמשיך ולצעוד איתם. נהלו את חוזקותיכם, דעו מי אתם ובמה אתם טובים. הכירו בזכויותיכם לדעה, לרגשות, ללבטים, לפרטיות כי יש לכם זכויות. צאו מעבדות לחירות וכלו את הספקות והפחדים בטרם הם יכלו אתכם.
באיחולי חג שמח,
אסנת.
זו החירות האמיתית – בחירה מתוך מקום אותנטי ושלם.
כינוי נוסף של חג הפסח הוא "חג האביב" המבטא את הרוח החדשה שבגאולה – התעוררות, נמרצות, פריחה והתחדשות.
אם-כן, מפליא שלמרות כל אלה צריך היה משה לשכנע את בני ישראל לצאת ממצרים!! מסתבר שבני ישראל לא ממש "קפצו על המציאה". וגם אז הקשה העם על משה בתלונותיו! מ-ו-ז-ר!
בתוך שכך, ארבעת הכוסות בליל הסדר מתחברות לארבעת הלשונות האקטיביות של הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". היינו, ה' הוא מחולל השינוי, לעומת הפסיביות של בני ישראל. נדמה, אם-כן, שהגאולה ניתנה לבני ישראל בחינם – צ'ופר.
אולם, היה תנאי. התנאי היה התמסרות מוחלטת. הליכה אחריו במדבר. בני ישראל היו צריכים להוכיח כי הם ראויים לגאולה. ולא רק ראויים כי אם לוקחים על עצמם תפקיד אקטיבי – הופכים לסוכני השינוי. ולסוכנים טובים. היו גם אתגרים בדרך שבדקו זאת. ממש "הישרדות – האיים הקריביים".
המסע האישי - יציאה לדרך חדשה
נדמה כי סיפור יציאת מצרים רלוונטי ביותר להיום ומלמד אותנו על המסע הפנימי של האדם אל עצמו ועל הפחד והקושי מפני שינוי ויציאה לדרך חדשה.
מסתבר שגם כשקשה מאוד (-עבדות) יש בידוע ובמוכר (אזור הנוחות) משהו שמשרה ביטחון ויציבות ולכן נתפס כעדיף על פני דרך השינוי - הלא ידוע והלא מוכר. כל שכן כאשר הצורך בשינוי הוא תולדה של נסיבות, אירועים, מהלכים שלא אתם בחרתם.
אולם, לדאבוננו, לא תמיד מתייחס האדם אל עצמו באופן המבטא אהבה וקבלה עצמית אלא, מבלי לשים- לב, בוחר בדרך העבדות. אנשים לפעמים כה מפחדים משינוי גם כשעצמותיהם בוערות מחוסר שביעות רצון ומחוסר נחת בחייהם.
האם אנו עבדים חופשיים?
הם הופכים לעבדים ברגע שהם מוכנים לחיות לפי מה שמקובל וראוי בעיני אחרים. לפי מה שפחות מפחיד אותם, לפי מה שפחות מאיים עליהם, מאתגר אותם או מערער להם את הסדר הישן. הרבה חופש וחירות אין בכך, ללא ספק.
האמת היא, שממש כמו בני ישראל, קל מאוד לפתח הרגלים ולשמר אותם. קל מאוד לפסוע באותה הדרך יום אחר יום. להפוך לעבדים של הזמן והשגרה, של אילוצים וצרכים, סדרי עדיפויות הנכפים עלינו וכד'. ואט אט אנו הופכים לרובוטים בחיינו המתנהלים בכוח האינרציה.
ואכן, לעתים, בכוח ההרגל והאינרציה אנשים הולכים לעבודה שאינם אוהבים, ממשיכים במערכות יחסים שמזמן לא מספקות אותם, מקיימים קשרים שלא תורמים להם במאומה – פשוט מפני שהתרגלו. ויש גם כאלה שממשיכים לכעוס ולנטור טינה מבלי לזכור בכלל על מה?! הם פשוט ממשיכים ו...יום רודף יום.
קרוב לוודאי, שהנחת הבסיס שלהם היא שעדיף להישאר עם המוכר והידוע גם במחיר של להיות לכוד בו – עבד שלו. גם במחיר של העדפת בטחון על פני חופש...
אולם, רק מי שמעז לפרוץ, לצאת למדבר מתוך הכרה מלאה ומחויבות שהוא לא נשאר באותו המקום ואולי בלוויית מישהו (-אפילו מנהיג מגמגם!!), עשוי לפגוש את חייו במלוא הדרם ולהגיע לזקנה ללא חרטות כואבות. אלברט איינשטיין אמר פעם ש: "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע".
רגע, עוד לא נגמר...
וגם פה לא נגמרה המשימה האישית. כעת, עליו "להמשיך ולהגות בה יום וליל" כי דרך הצמיחה, ההגשמה וההתפתחות האישית לעולם אינה נגמרת. יש להמשיך ללמוד ולזכות בה כל פעם מחדש. יש לפתח כל פעם מחדש אומץ ותעוזה ומחויבות לשיפור אישי.
אני מזמינה אתכם להאמין בכם, להפוך לחבר הכי טוב שלכם ולשגריר הכי מצוין של עצמכם. אין כל תועלת בהדגשת "מה אני לא?!". אין כל תועלת בהדגשת פחדים וחששות או באמירות מקטינות וחסרות אמונה עצמית. זוהי לא גישה של מצליחים. מנהיגים.
אתם בהחלט יכולים להיות מודעים אליהם, אך לא לתת להם לנהל את חייכם. לא להיעצר ברגש או בפחדים, אלא להמשיך ולצעוד איתם. נהלו את חוזקותיכם, דעו מי אתם ובמה אתם טובים. הכירו בזכויותיכם לדעה, לרגשות, ללבטים, לפרטיות כי יש לכם זכויות. צאו מעבדות לחירות וכלו את הספקות והפחדים בטרם הם יכלו אתכם.
באיחולי חג שמח,
אסנת.
